לרדת מהסולם ולהפסיק לסבול

מהרגע שנולדנו אנחנו נמצאים בהשוואה לא מודעת לאחרים. כשהיינו ילדים זה היה לאמא ואבא, ואח"כ לאח שלנו או לאחות ובחיים הבוגרים, אנחנו משווים את עצמנו פחות או יותר לכל מי שיש לנו אינטראקציה איתו. לא בהכרח באופן מודע.

בילדותינו (המוקדמת מאוד) עשינו את ההשוואה הזאת כדי לבחור איזה מקום כבר תפוס (ע"י האחים למשל) ואיזה מקום נשאר ויגרום לי להרגיש שייך למשפחה שלי.

מהרגע שבחרנו את התנאי הזה לשייכות (עד גיל 5, מקסימום 10), הוא מלווה אותנו באופן לא מודע גם בחיים הבוגרים.

תחושת שייכות היא אוויר לנשימה. כשאנחנו לא מרגישים שייכים, אנחנו סובלים, ממש כאילו לקחו מאיתנו את האוויר. אני שייך – משמע אני קיים.

אז מה הבעיה בעצם?

הבעיה מתחילה כשהשייכות הזאת מותנת. איפה היא מותנת? בראש שלנו! בחירה שעשינו בילדותינו , שמושפעת מכל מיני גורמים משפחתיים, מתנהגת אצלנו כתנאי צר, שאם הוא לא מתקיים, אנחנו מרגישים לא שייכים וסובלים מכך מאוד.

לכל אחד ואחת פרשנות אחרת לגבי מה זה אומר להיות שייך.

לאחד זה להיות הכי חכם או הכי חזק.

האחר הכי נחמד.

לאחת הכי עשירה.

לאחרת , להיות זו שמכינה לגן את הפשטידה.

למישהו אחד זה להיות הכי צודק.

לאחר להיות הכי מוסרי או עוזר.

וכולם כולם טועים.

אתה קיים - משמע אתה שייך. ולא צריך להיות בשום דבר הכי או יותר.

 

על פי אלפרד אדלר, הגורם לרוב המצוקות נעוץ בתנאי שכזה ולכל אחד ואחת יש תנאי כזה או אחר במידה מסוימת.  לתנאי הזה בשפה האדלריאנית קוראים "השקפת עולם אנכית". השקפה שבה בני האדם נמצאים על סולם, כל אחד בגובה אחר. כולם רוצים להגיע הכי גבוה ואי אפשר שיהיה יותר מאדם אחד על אותו שלב של הסולם.

 

אם למשל, בילדותי הגעתי למסקנה שכדי להיות שייך, צריכים להיות חזקים. בין השאר, כי אני אחות לארבעה אחים גברים גדולים וחזקים (אבל לא רק בגלל זה). אוכל להרגיש שייכת בעולם, רק בסיטואציות שבהם ארגיש חזקה. לעומת זאת, אם נפגשתי בסיטואציה שבה אני מרגישה שיש אדם חזק ממני, ארגיש פחות שייכת. במידה מסוימת ארגיש שנפלתי מהסולם, וליפול מהסולם זה כואב.

 

בטיפול האדלריאני, המטפל יחד עם המטופל חוקרים את השקפת העולם האנכית המוטעת שפירש המטופל בילדותו ונשים עליה סימן שאלה.

למשל – האם זה בכלל נכון שבעולם הזה יש מקום רק לחזקים ואין מקום לפגיעות?

 

ולשאפתנים שביננו, שלא מבינים מה הם אמורים לעשות בלי סולם, באדלריאנית קוראים לזה "השקפת עולם אופקית". השקפה שבה ההשוואה היא רק ביחס לעצמך והיא כולה למען האחרים, ששווים אליך לא פחות בערכם ובזכות שלהם – להרגיש שייכים.

 

מקור: אברמסון, ז. (2005). לומדים זוגיות. בן-שמן: מודן.